<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית ששי שער רביעי</h1>
<h2>דף לא:</h2>
עוד שם הא דתניא בתוספתא הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין וכו'. אמר הכותב לעולם בוחר בדעות הזרים, וכי כיון שאנו מצריכין אותו שלא יסיח דעתו מהן אע"פ שהתנה וכמו שפי' רש"י ז"ל, וכן הרמב"ם ז"ל, מה הוא צריך יותר להתנות כיון שעיקר הנטילה אינה צריכה כונה, אלא מסתברא דתוספתא אפילו בחולין קאמר, והא דקאמר דמפורש בהדיא בפרק כל הבשר, שמא בפרק השוחט נתכוין לומר, ומשום דאמרינן התם דלחולין לא בעו כונה, וכדמייתי לה ממתני' דבפרק רביעי למסכת מכשירין, דתנן פירות שנפלו לאמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן, ידיו טהורות, והפירות טהורין, ואם חשב שיודחו ידיו טהורות ופירות בכי יותן, ודייקינן מינה התם דלא בעינן [כונה] לחולין, וזו המחבר הביאה בחבורו להקשות על דברי עצמו שהצריך כונה לחולין, ותירצה דההיא לאו לאכילת חולין היא אלא לנגיעת חולין שנעשו על טהרת תרומה, וכמו שכתוב בחיבור. ודקדק עליה שם בדברים מבוארים ולעולם לאכילה אפילו לחולין בעי כונה וכמו שנתבאר שם.
<h2>דף קו:</h2>
ולענין כוונת נטילה מסתברא דבעינן כונה לנטילה המכשרת לאכילה, דגרסינן בתוספתא דמסכת ידים (פ"א, ה"ז) הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין, [הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין], ידיו טהורות, ר' יוסי אומר ידיו טמאות. אלמא אף לרבנן כוונת נוטל או נותן בעינן, והכי נמי משמע בגמרין, דגרסינן בפרק כל הבשר (ק"ו, ב') אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום, אלמא תנאי בעי וההיא ודאי בששמר ידיו היא, דאי לא, תנאי לא מעלה ולא מוריד שכל שהסיח דעתו צריך נטילת ידים, אלא על כרחין בששמר ידיו הוא. וכן פירש רש"י [ז"ל] ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם, וכן כתב הר"ם במז"ל והוא שלא הסיח דעתו מהן, ואפילו הכי מתנה אין שאינו מתנה לא. ואיפשר דאפילו תנאי לא מהני אלא במקום דחוק למים וכמו שאכתוב בסמוך בעזר העוזר, אלמא כונה מיהא בעינן ואם נתכוין נוטל או נותן, שפיר דמי דמעלות הן שעשו לנטילת ידים, ובכוונת אחד מהן סגי ליה לדעת רבנן דר' יוסי, וקיימא לן כותייהו דרבים נינהו. ואי קשיא לך הא דתנן בפרק רביעי של מסכת מכשירין (מ"ט) ומייתינן לה בחולין פרק השוחט גבי נפלה סכין ושחטה (ל"א, ב') פירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן, ידיו טהורות והפירות טהורין. ואם חשב שיודחו ידיו, ידיו טהורות והפירות בכי יותן. ודייקינן מינה התם בחולין דלא בעינן כונה בחולין, נראה לי דההיא לאו לאכילה דחולין קאמר, אלא לנגיעה דחולין שנעשו על טהרת תרומה. ואע"ג דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין, ותניא בפרק השוחט גמרא נאכלין בידים מסואבות (ל"ג, ב') כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים, מטמא את הקדש, ופוסל את התרומה, ומותר בחולין ובמעשר דברי ר' מאיר, וחכמים אוסרין במעשר, ואמרינן התם דלא פליגי רבנן עליה דר' מאיר באכילה לחולין, ונגיעה דמעשר, הכא בידים שנכנסו לבית המנוגע דהויין תחלות אף לנגיעה דחולין, דתניא התם בפרק השוחט (שם) אין ידים תחלות לחולין ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר תחלות לחולין שניות לתרומה ופרישנא התם תחלות אף לחולין אבל שניות אינן טמאות אלא לתרומה. וידים תחלות דקאמר כגון שנכנסו לבית המנוגע דתניא הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר' עקיבא, וחכמים אומרים ידיו שניות, וסתם מתני' דמכשירין, ר' שמעון בן אלעזר משום ר' מאיר, אי נמי ר' עקיבא דכולהו סתמי אליביה, ולעולם לאכילת חולין בעינן כונה, וטעמא דמשום סרך תרומה היא והצריכוה כונה קצת כתרומה, כך נראה לי. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ששי שער רביעי]. והא דתניא בתוספתא הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין, ידיו טהורות, ר' יוסי אומר ידיו טמאות, אלמא אפי' לרבנן כונה דחד מינייהו בעינן, ההיא לתרומה אבל לחולין לא בעינן כונה כדאיתא התם בפרק כל הבשר, ובהדיא אתמרא התם. והא דאמרינן בפרק כל הבשר אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום, התם לאו משום דבעינן כונה, אלא משום דהיסח הדעת פוסל, איפשר שאין סומכין על שמירתו לכל היום אלא א"כ במתנה עליהם, או אפשר דמתנה דקאמר לאו למימרא דבעי תנאי להכי, אלא לומר שישמור אותם דלא ליסח לדעתיה, והראשון נראה עיקר. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ששי שער רביעי]. עוד שם הא דתניא בתוספתא הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין וכו'. אמר הכותב לעולם בוחר בדעות הזרים, וכי כיון שאנו מצריכין אותו שלא יסיח דעתו מהן אע"פ שהתנה וכמו שפי' רש"י ז"ל, וכן הרמב"ם ז"ל, מה הוא צריך יותר להתנות כיון שעיקר הנטילה אינה צריכה כונה, אלא מסתברא דתוספתא אפילו בחולין קאמר, והא דקאמר דמפורש בהדיא בפרק כל הבשר, שמא בפרק השוחט נתכוין לומר, ומשום דאמרינן התם דלחולין לא בעו כונה, וכדמייתי לה ממתני' דבפרק רביעי למסכת מכשירין, דתנן פירות שנפלו לאמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן, ידיו טהורות, והפירות טהורין, ואם חשב שיודחו ידיו טהורות ופירות בכי יותן, ודייקינן מינה התם דלא בעינן [כונה] לחולין, וזו המחבר הביאה בחבורו להקשות על דברי עצמו שהצריך כונה לחולין, ותירצה דההיא לאו לאכילת חולין היא אלא לנגיעת חולין שנעשו על טהרת תרומה, וכמו שכתוב בחיבור. ודקדק עליה שם בדברים מבוארים ולעולם לאכילה אפילו לחולין בעי כונה וכמו שנתבאר שם.
<h2>דף קז.</h2>
שנינו בפרק ראשון של מסכת ידים (מ"ה) הכל כשרים ליתן לידים אפי' חרש שוטה וקטן, ומניח חבית בין ברכיו ונוטל, מטה חבית על צדה ונוטל, והקוף נותן לידים. ר' יוסי פוסל בשני אלו. ומשמע דהלכה כתנא קמא דלא בעי כח גברא. והראב"ד [ז"ל] וכן רבינו שמשון ז"ל סבורין דסוגיין בפרק כל הבשר כר' יוסי, דגרסינן התם (ק"ז, א') אמר רבא האי אריתא דדלאי אין מטבילין בה את הידים ואין נוטלין ממנה לידים, אין מטבילין בה את הידים דשאובין נינהו, ואין נוטלין ממנה לידים דלא אתו מכח גברא, ואי מקרב לגבי דולא דאתי מכח גברא, נוטלין ממנה לידים. ואני תמיה, אם כן כי בעא מיניה רב אשי מאמימר (שם) קפדיתו אמנא, קפדיתו אחזותא, קפדיתו אשיעורא, אמאי לא בעא מיניה קפדיתו אכח גברא, ואלא ודאי משמע דמכח גברא פשיטא ליה דלא בעינן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דמסתבר טפי כתנא קמא דר' יוסי, דכח גברא מנא תיתי, דהא עיקר נטילת ידים משום סרך תרומה הוא, ובתרומה לא אשכחן, ובשלמא כלי אפשר דלמדוהו מקדוש ידים ורגלים שהיה מן הכיור, אבל כח גברא מנא לן, ואם תאמר אם כן, אף ר' יוסי מנא ליה, כתב הראב"ד ז"ל כי שמא ר' יוסי חשש כיון שלא הצריכוהו ליתר מרביעית, אם לא יבא מכח גברא, אי איפשר שלא יתפזרו מן המים קצת, ונמצא אותו רביעית מתחסר אבל חכמים לא חשו לדבר זה. ומסתברא דהלכה כתנא קמא דר' יוסי, ולכאורה הכי נמי משמע מההיא דכתב הרב בעל ההלכות ז"ל משם רב אחא משבחא ז"ל, דשרי לשכשוכי ידיה בגויה דמנא, דהשתא ודאי מנא איכא כח גברא ליכא, וההיא דאריתא דדלאי, מסתברא לי דלאו ראיה היא, דהכי קאמר אריתא דדלאי לאו כלי הוא ואין נוטלין ממנו לידים, ואי מקרב לגבי דולא הרי הוא כאילו נטל מן הדולא, שהמים הנשפכין מן הדולא קרוב לדולא, מכח גברא דשפיך מדולא הן, וכאילו נטל מן הדולא דמי. והר"ם במז"ל פסק כתנא קמא בנוטל מן הקוף, ופסק שצריך ליטול מכח נותן, ודברים אלו נראין כסותרין זה את זה, שהרי בשני אלו נחלקו ר' יוסי ורבנן, וטעמא דר' יוסי בתרויהו דבעינן כח גברא, ותנא קמא לא בעי נתינה מכח שום דבר, אלא אפילו היתה חבית מוטה על צדה, או נקובה, ונוטל ידיו מן הקלוח היורד מאליו, מותר, ונתינת הקוף לא מעלה ולא מורידה, ואם כן היאך מזכה שטרא לבי תרי, וגם זו אחת מתשובותיו של הראב"ד ז"ל. ואף לדברי ר' יוסי אם נתן את הכלי בין ברכיו או בין אצילי ידיו, ומנענע עד שנשפכין המים מכחו, שפיר דמי, דגרסינן בתוספתא (פ"א, ה"ח) הפקיע את המוליאר ונטל הימנו לידים, או שנטל מן הסילון שיש בו קבולת כדי רביעית, ידיו טהורות. ור' יוסי אומר ידיו טמאות, ומודה ר' יוסי שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות. שנינו בתוספתא דטהרות (פ"א, ה"ז) כל שאינו מטמא במשא כשר לנטילת ידים, כלומר שאינו מטמא את המים במשא. ויש אומר דמיהא שמעינן דאין נוטלין לידים מן הנדה ולא מן הגוי שהרי עשאום כזבים גמורים, ואפילו מטמא מת [מפני] שהאדם מטמא את הכלי, והמים נפסלין על ידי הכלי, אלא אם כן היה כלי גללים או כלי אבנים שאינן מקבלין טומאה, ואם כן אי איפשר ליטול משום אדם. ויש אומרים שלא נאמרו דברים הללו אלא לאוכלי תרומה, אבל לאוכלי חולין כולן כשרין, ואע"ג דחולין משום סרך תרומה התקינו, מכל מקום לא החמירו בהן כחומר של תרומה, דאי לא תימא הכי, אין לך תקנה לנטילת ידים בזמן הזה, שכולן טמאי מת הן, ואפילו מים שדלה הגוי נטמאו ואין כשרין לנטילת ידים. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית ששי שער רביעי]. תנן במסכת ידים הכל כשרין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן ומניח חבית בין ברכיו ונוטל, מטה חבית על צדה ונוטל, והקוף נותן לידים, רבי יוסי פוסל בשני אלו. וכתב המחבר דפלוגתייהו אי בעינן כח גברא, ולתנא קמא לא בעינן כח גברא, וחרש שוטה וקטן וקוף כמאן דליתנהו נינהו, ור' יוסי דפליג למימרא דבעינן כח גברא, ולא מדין נטילת ידים, דכח גברא בנטילת ידים לא בעינן כלל דמהיכא תיתי אלא משום דרביעית שיעור מצומצם, חששו שמא יתפזרו מהם ע"כ. ודבריו אלו כשגגה דלמה לי למתנא הכל כשרים ליתן לידים, כיון דבלא נתינה כלל כשר, ותו מאי אפי' חרש, מאי רבותא כיון דבלא נתינה כלל סגיא, ולמה לי למתנא מניח חבית בין ברכיו וכן מטה חבית על צדה, כלהו משנה יתירא, דהא לא בעינן לדבריו כח אחר כלל, ומניח חבית בין ברכיו ומטה חבית על צדה, תרוייהו מכח אדם אלא דליכא אחר אלא [מכח] הנוטל עצמו, ולמה לי למתנא הקוף נותן לידי', כיון דלא בעינן נתינה כלל, ותו אי טעמא דרבי יוסי משום שיעור מצומצם, ליפלוג בדידה בין שיעור מצומצם להיכא דאיכא מים טובא, אלא דברים אלו משתברין ובבירור שהם דברים צריכין ביאור, כח אדם או כח אחר מנא לן בנטילת ידים, דמשמע ודאי דכולי עלמא בין תנא קמא ור' יוסי כח אחר בעינן, אלא דפליגי אי בעינן כח בן דעת, וטעמן של דברים, דלאו משום היא גופה דליהוי דין נטילת ידים מכח נתינת אחר, דמקדוש ידים ורגלים ילפינן, ונתינת אחר לא כתיבא, אלא דנפקא לן משום דבעינן מכח כלי דרחמנא אמר ממנו ולא בתוכו, וכן הדין בנטילת ידים דבתוכו לא מהני כלל, ובר מיהא מכל מקום כלי בעינן, ולהכי מודו רבנן ורבי יוסי דנתינת אחר בעינן, דאי לא, לא חשיב מכח כלי, דמנא מאי קא עביד כל היכא דאתי ממילא, והיכי מיקיים קרא דממנו, דהא בתוכו ממעטינן מהאי טעמא, דכל דכן היכא דאתי ממילא, אבל בנתינת אחר סגי וחשיב בהכי כח כלי, הי דליהוי הנותן ואפי' כל דהו דמ"מ כלי מכח אחר חשיב מכח כלי, ולהכי מכשיר תנא קמא חרש שוטה וקטן וקוף, ורבי יוסי פליג בהני, דהני כמאן דליתנהו דמו, ולא חשיב בהו כח כלי עד דאתי מכח בן דעת, ואפשר דבהכי סגי לרבי יוסי ולא בעי כונה, אבל במניח חבית בין ברכיו, מודה רבי יוסי, וכל דכן במטה חבית על צדה, וכן הוא בתוספתא. והלכתא כתנא קמא. ומכל מקום מכח אחר בעינן לעולם, ולכולהו נוטל מן הקלוח היורד מאליו לא מהני כלל. והרב ר' משה בר מיימון ז"ל היטב לראות וכתב דמכח אחר בעינן, אבל בן דעת לא בעינן, ואפילו בקוף, כתנא קמא. והא דגרסינן בתוספתא הפקיע את המוליאר ונטל הימנו לידים, או שנטל מן הסילון שיש בו קבולת כדי רביעית, ידיו טהורות. ור' יוסי אומר ידיו טמאות, איפשר דפליגי הפקעת מוליאר אי חשיב מכח אדם והוא שנשתייר במוליאר כדי לקבל רביעית, ובסילון נמי פליגי במעין דמטהר בכל שהו, כיון דסגי לן ברביעית בכלים, אי חשיב נמי הכי צנור לענין נטילת ידים, כיון דאית ביה רביעית או בעינן לענין נטילת ידים [במעין] במקבל מן הסילון שיהא הסילון מחובר לארבעים סאה, כי ההיא דדולא דכל הבשר דמכשרינן בדליפי לארבעים סאה, או אפשר דבמעין לתנא קמא לא בעי מכח אדם וסגי במקבל מן הסלון, כיון שיש בו כדי רביעית, דלא אתמר מכח אדם אלא בכלי, ור' יוסי פוסל דבקרקע לא סגי לעולם אלא בראוין לכל גופו כאחת, והיינו ארבעים סאה, ואפשר דהתם נמי דוקא במטביל ידיו, ואפשר גם כן ברישא בהפקיע את המוליאר דתנא קמא סבר דכל דאיכא מכח אדם בתחלתו, בהכי סגי בכל אותו קלוח, ואע"ג דאזל ליה כחו, ואיפשר דהיינו נמי מטה את החבית. ור' יוסי פליג בהפקעת מוליאר אלא בכח ראשון בלבד מותר, והא לא צריכא ליה לפרושי וכן במטה את החבית דתנן לעיל איפשר דבההיא פליג ר' יוסי, ובקוף, ולא בחרש שוטה וקטן דמכל מקום אדם נינהו. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית ששי שער רביעי]. תנן במס' ידים הכל כשרין ליתן לידים אפי' חרש שוטה וקטן כו'. אמר הכותב חסרון דעת אני רואה כאן עם כמה טעיות, חדא שכל הנביאים פה אחד פירשו דבמכח גברא פליגי, הנה הראב"ד ז"ל ורבותינו בעלי התוספות כתבו כן בפירוש וכן רבינו שמשון בפירושי המשניות, והוא מבלי לב קורא דברי שגגה למה שפירשו כל גדולי ישראל ובלא שום ראיה, יש חסרון דעת יותר מזה, גם הטעם שאמר במחלוקתן שאין הכל אלא משום דבעינן כח כלי, ומשום דילפינן מקדוש ידים ורגלים דבעינן כלי, ולא חשיב כלי כל דלא אתי מכח אחר, זו טעות גמורה דמהיכא תיתי ליה דבקדוש ידים בעינן כח אחר, והלא דדין היו בכיור שהמים מקלחין מהן ובהן היו מקדשין ידיהם ורגליהם, ואפי' תמצא לומר שהם היו פותחין את הדדין, מ"מ אין בא מכח אחר אלא מכח ראשון, כדאמרינן בפירקא קמא דחולין גבי השוחט במכני (ט"ז, א') ומייתא עלה הא דאמרינן האי מאן דשקיל בדקא דמיא אחבריה וכו', וא"ת כל שתחלתו מכח אחר אעפ"י שפסק אז ככוחו חשבינן, ודלא כההיא דמכני ודלא כההיא דמאן דאשקיל בדקא דמיא, ותחלק ביניהן בלא ראיה ובלא טענה, דאי משום דהנהו דאורייתא ונטילת ידים דרבנן, קדוש ידים דאורייתא תהוי תיובתיה, ועוד דהא רבי יוסי פליג במטה את החבית על צדה שהיא אחת מן השנים דפליג בהו ר' יוסי, ופסיל, והוא שכתב דר' יוסי מודה בנותן את החבית בין ברכיו וכל שכן במטה את החבית על צדה, כותב טעיות הוא ואינו חושש לדבריו כלל. ועוד העיד עדות בטלה ואמר כי כן הוא בתוספתא חס ושלום לא היה, אלא שאינו מקפיד על לשונו כלל, וכן שנינו במשנתינו הכל כשרין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן ומניח חבית בין ברכיו ונוטל, מטה חבית על צדה ונוטל, והקוף נותן לידים, ר' יוסי פוסל בשני אלו, אלמא במטה ובקוף פליג ר' יוסי, ועוד כי טעה טעות אחרת גדולה וכתב כמי שלא ראה המשנה כלל, שכך כתב דלת"ק כל מכח אחר חשיב מכח כלי, והכי מכשר ת"ק חרש שוטה וקטן וקוף, ור' יוסי פליג בהני דהני כמאן דליתנהו דמו ולא חשיב בהו כח כלי, עד דאתי מכח בן דעת. הנה במשנה שלא פסל ר' יוסי אלא בהנך שנים בלבד, דהיינו מטה חבית על צדה והקוף, הא בחרש שוטה וקטן מודה, ועוד שהטעם שכתב במחלוקתן דברי שבושין הן, ואין ראוי לחוש להם כלל ולהשיב עליהם. גם מה שאמר דמשכשך ידיו בכלי לא עלתה לו נטילה, הנה הרב בעל הלכות שהכשיר משם רב אחא משבחא, והם נחלי גדולי ישראל והוא בחסרון ידיעה חולק וסותר דבריהם די לא בידין. וגם הר' משה בר' נחמן ז"ל אחר שתמה עליהן מפני שהוא כעין טבילה ואין טבילה בשאובין ובכלים, חזר וקיימן כמו שכתוב בחדושיו בפרק כל הבשר גבי אריתא דדלאי. והטעם שכתב המחבר בדברי ר' יוסי שחשש שמא יתפזרו, דברי הרב המובהק ראב"ד ז"ל הם, והקושיא שהקשה שאם כן לפלוג וליתני בדידה, בין שיעור מצומצם למים רבים, כל שמקשה כן בל למד צדק וכי זו בלבד עשו תקנה קבועה כדי שלא יבא לידי פשיעה, אילו היה מתיר ר' יוסי ליטול שלא מכח אדם ביתר מכדי רביעית, כיון דשיעור נטילה בעלמא ברביעית, זמנין דאתי ליטול שלא מכח אדם אפי' בשיעור המצומצם. גם מה שהקשה אם כן למה שנו הכל כשרין ליתן לידים וכולה מתניתין, כיון דאין צריך כח גברא, קושיא זו כל שכן שהיא טעות גמורה, דכל הני אצטריכי משום דר' יוסי דמכשיר בכל הנך ופסיל בתרתי מנייהו, דהיינו מטה חבית על צדה והקוף, ומי שלא ידע בכל אלה קורא דברי שגגה דברי גדולי ישראל, וכמעט שאני מתחרט כשטרחתי להשיב על דבריו אלה, כי טעותם נגלית מבוארת אפילו לתינוקות של בית רבן, עוד נשתבש הרבה בפי' התופסתא שכתב המחבר, ואיני רואה להתייגע בכתיבת תשובת מה שנשתבש בה, ובר בי רב דחד יומא ידענה.
